הילד הפנימי שלנו – הוא עדיין כאן | יום הילד 2025

עם השנים אנחנו גדלים, משתנים ומסתגלים; לומדים להתנהל, לעבוד ולהחזיק אחריות. אבל מתחת לשכבות האדם הבוגר שאנחנו, ממשיך לחיות לו ילד קטן. כיועצת, מגשרת, ומייסדת "תורת הרגש" — המאמינה שהרגשות מלווים אותנו בכל צעד— אני שמחה להזכיר לכולנו את הילד הפנימי השוכן בתוכנו; את אותה נשמה רכה, סקרנית ושמחה, שנשארה איתנו גם כשהגוף החיצוני המשיך להתבגר.

הילד הפנימי אינו מושג רוחני מורכב, אלא הזיכרון הרגשי החי של איך חווינו אהבה, קרבה, ביטחון ופגיעות. זה החלק שבנו שרצה שיראו אותו כמו שהוא — בלי תנאים ובלי מסכות. זה הילד שזוכר את הצחוק המתגלגל, את המשחקים בחצר ואת הסקרנות הטבעית. הוא שזוכר את הרגעים שבהם היינו חופשיים, יצירתיים, מתלהבים ונלהבים מהעולם, בלי לחשוב מה יגידו.

במקביל, אותו ילד עולה גם ברגעים של פגיעוּת או מגע רגשי עמוק. כשאנחנו נעלבים מהר – זה הילד שמרגיש שלא רואים אותו. כשאנחנו מפחדים להתחיל משהו חדש – זה הילד שחושש לטעות או להתאכזב. כשאנחנו מחפשים אישור – זה הילד שמבקש לדעת שהוא מספיק. וכשאנחנו מתנתקים רגשית – זה הילד שמגן על עצמו מפגיעה נוספת.

השלב שבו נוצר "הילד הפנימי" לא קשור לגיל, אלא לרגעים ספציפיים שהוטבעו בנו. רגעים של שמחה, משחק, חופש ודמיון – שבהם הרגשנו בטוחים להיות מי שאנחנו. אלו זיכרונות שממשיכים לחזק אותנו גם היום, לתת השראה, קלילות ויכולת לקוות.

ובמקביל, יש גם רגעים אחרים – הרגע שבו הבנו שאולי לא תמיד בטוח להיות אותנטיים, שלמדנו לשתוק כדי לא לאבד אהבה או שייכות, או כשהבנו שצריך להתאים את עצמנו כדי להישאר חלק. הרגעים האלו של ההתבגרות.
אולם הילד הפנימי לא נעלם; הוא ממשיך להחזיק את מה שכאב וגם את מה שהיה יפה וחופשי. והוא מזכיר לנו – דרך התגובות שלנו היום – מה כואב, מה חשוב, ומה עדיין מבקש מקום.

הילד הזה לא מקולקל, לא פגום ולא "נשאר בעבר". הוא החלק ששומר על הכנות, הרגש, והחיות הפנימית שלנו. הוא לא מבקש שנחזור להיות ילדים, אלא שנאפשר לעצמנו להיות אמיתיים.

בתפיסת עלומי, העבודה עם הילד הפנימי אינה ניסיון "לתקן" אותו. להפך – היא היכולת לעצור ולשאול: מי מדבר בי עכשיו? האם זו תגובה של הילד – שמבקש ביטחון, אהבה או הכרה? או של המבוגר – שיודע להחזיק, להכיל ולהישאר נוכח?

וכשאנחנו מזהים שהילד הוא שמדבר מתוכנו, אני ממליצה לפנות אליו בעדינות: אני רואה אותך. אני כאן. אתה לא לבד. ולא מתוך ביקורת, אלא מתוך הקשבה שמכבדת את הרגש במקום שבו נוצר.

כשאנחנו נותנים לילד מקום והמבוגר שבנו מתקרב אליו מתוך יציבות, משהו בפנים מתארגן. הלב נרגע. המתח משתחרר. אנחנו מבינים יותר את תגובותינו, הדפוסים הופכים ברורים – ואז יש לנו באמת בחירה. לא כי “התבגרנו”, אלא כי חיברנו בין הילד לבין המבוגר שבנו. וברגע הזה של החיבור בין השניים, מתחילה אפשרות חדשה:
להיות המבוגר שמוביל את החיים שלך, מבלי לוותר על הילד שחי בתוכך, מבלי לוותר על הרגש, הסקרנות והאותנטיות.

פסיה בן נון

יוצרת קלפי ה- FEELINKS ומייסדת "תורת הרגש".