איך אתם חיים עם טרור מקומי?
נמאס לשתוק: המדינה שלנו נכבשה, ואנחנו חיים תחת 'טרור מקומי' בחסות החוק.
בואו נפסיק עם הסיפורים. נניח את הפוליטיקלי קורקט בצד, נשליך את הדיווחים המרוככים של המשטרה ונביט למציאות בעיניים: המרחב הציבורי שלנו לא בטוח.
זה לא "גל פשיעה", זו לא "עבריינות גואה". זו מציאות שבה החרדה האישית הפכה לרגש הלאומי הדומיננטי ביותר. אנחנו חיים תחת "טרור מקומי"
איום מתמשך, יומיומי, שאינו מבדיל בין מרכז לפריפריה, ואינו נותן לנו מנוח. הפחד הפך להיות אורח קבוע בכל בית.
ברוכים הבאים לג'ונגל: ככה נראים חיים במדינה שוויתרה על האזרחים שלה!
מתי בפעם האחרונה הרגשתם באמת בטוחים ללכת ברחובות העיר שלכם אחרי שבע בערב?
התשובה הכנה היא – מזמן לא.
ה"טרור המקומי" הזה אינו מחבלים שחוצים גדר, אלא כנופיות ופורעי חוק שמרגישים חסינות מוחלטת.
כשהאלימות חוגגת באור יום, כשהירי הופך לצליל הרקע של סכסוכי עבריינים, וכשאתם פוחדים שהרכב שלכם יגנב או שהבית שלכם יפרץ – זה טרור.
טרור שממומן על ידי הכישלון של המערכת הממשלתית והמשפטית שלנו.
אנחנו לא צריכים סטטיסטיקות מנופחות.
אנחנו צריכים רק להסתכל מסביב: השכנים שלכם כבר התקינו סורגים נוספים.
אתם בעצמכם כבר ויתרתם על לצאת לפארק מסוים. הרשויות כשלו בבסיס הבסיסים של תפקידן: הגנה על חיי האזרחים.
הפקרה בחסות החוק: 'דלת מסתובבת' לפושעים
הכישלון הגדול ביותר הוא לא בהיעדר שוטרים, אלא במסר שמעבירה המדינה לפושע: אין דין ואין דיין.
מערכת המשפט שלנו הפכה ל"דלת מסתובבת" שמחזירה את העבריינים לרחוב תוך שעות.
הם יודעים שאין הרתעה, הם יודעים שהסיכוי שייענשו בחומרה על מעשי אלימות, גניבה או סחיטה הוא אפסי.
כשהפושעים צוחקים בדרך לבית המשפט, האזרחים המשלמי מסים צריכים לשלם את המחיר: בכסף על מיגון, ובבריאות הנפש על חרדה מתמדת.
זו לא סתם פשיעה. זו אלימות שמטרתה לשבור את רוח הציבור ולשתק אותו בפחד. וזה, גבירותיי ורבותיי, טרור לכל דבר ועניין.
עד מתי נשלם מחיר אישי וכלכלי על הכישלון הזה?
אנחנו שותקים, אנחנו מתבצרים בבתים, ואנחנו מקבלים את הפחד כמציאות. הגיע הזמן להפסיק זאת.
השתיקה שלנו היא האישור שלהם להמשיך. אנחנו חייבים לדרוש תשובות, אבל לפני כן, אנחנו חייבים להכיר בכאב:
כמה פעמים דחיתם יציאה או טיול בגלל הפחד?
כמה כסף שילמתם על מצלמות ואזעקות שבכלל לא אמורות להיות הכרחיות במדינה מתוקנת?
אנחנו משלמים מס הגנה לפושעים בגלל שהמדינה שלנו קרסה. זה הזמן להתעורר, לצעוק, ולסרב לקבל את הכיבוש המקומי הזה.
איך אתם באמת מרגישים כשאתם יוצאים מהבית?
האם אתם מרגישים שהפקדנו את המפתחות למדינה לידי העבריינים?
שתפו אותנו בתגובות! רק שיח אמיתי ומזועזע יעיר את מי שצריך להתעורר.
