על חופש הביטוי בישראל

מילים הן דבר חמקמק. הן יכולות להיות כלי נשק, אבל גם גשר. הן יכולות לשחרר או להכאיב, לחבר או לקרוע. בישראל, מדינה שידעה מילים שמאחדות ומילים שמדליקות, נדמה שחופש הביטוי תמיד היה על המוקד – לרגעים מורם על נס, ולרגעים מתנדנד על פי תהום.

השאלה על חופש הביטוי כאן איננה תיאורטית. היא מעשית, יומיומית, נוגעת בבטן הרכה של החברה. האם מותר לומר הכול? האם חובה להיזהר? והאם הזהירות הזו היא חלק ממערכת בריאה – או פחד גובר שמחלחל לשיח?

במובנים רבים, ישראל היא מדינה מדברת. בכל מקום נשמעות דעות, מחאות, שיחות – ברשתות, בקבוצות, ברחוב. נדמה שאין נושא שלא זוכה להתייחסות. אבל מתחת לרעש – גוברת תחושת זהירות. יותר אנשים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים פוסט. יותר קולות נעלמים מהשיח מחשש לתגובה. יש מי שיראו בזה תהליך של התבגרות ציבורית. אחרים – סימן לבעיה.

חופש הביטוי לא נמדד רק בזכות לומר מה שחושבים. הוא נמדד גם בזכות לא להיענש על כך. בזכות לשאול, לבקר, לעורר אי נוחות – בלי לפחד שיתייגו, ישתיקו או יחרימו. ובמקום שבו כל ביטוי הופך במהרה ל"השתייכות פוליטית", יש מי שתוהים אם נשאר מקום לדיבור שהוא פשוט… דיבור.

זה לא רק השלטון או הרשתות החברתיות – זו גם החברה עצמה. האם אנחנו יודעים להכיל דעה שלא מוצאת חן בעינינו? האם ויכוח הפך לסכנה? האם המילים שאנחנו משחררים לחלל העולם הן עדיין אמצעי לתקשורת, או שכבר מזמן הפכו לכלים בקרב?

לא פעם, דווקא הקול השונה, החריג, המבקר – הוא זה שנחוץ ביותר. אבל בישראל של השנים האחרונות, הקול הזה נאלץ לשקול כל מילה, לבדוק כל תגובה, להיערך למתקפה. ויש שיאמרו – גם בזה יש תמרור אזהרה.

ועדיין, גם מתוך המורכבות הזו, עולה שאלה:

• האם חופש הביטוי כאן באמת נמצא בסכנה – או פשוט מתמודד עם גבולות טבעיים של חברה סוערת?

• האם אנחנו מבלבלים בין חופש ביטוי לחופש השפלה?

• האם חופש הביטוי שייך רק למי שצועק חזק – או גם למי שלוחש אחרת?

• ובעיקר – האם אנחנו, כחברה, מסוגלים לנהל שיח בלי לחשוש מעצם קיומו?

המילים, בסופו של דבר, הן מה שנשאר. אבל אם הן רק קליפות – מה נותר בלב הדיון?