על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אחוז הגירושים בישראל עומד על 47.3% בשנת 2023
שיעור הגירושין הגולמי בישראל עומד על 1.7 לכל 1000 איש באוכלוסייה.
ברבות השנים נוצרת התחושה שיותר קל להיפרד מאשר לנסות לתקן יחסים – משימה קשה שכרוכה בכאבים, בהתעמתות ובהתאמתות עם המציאות, העבר והבחירות.
סלעית פרידמן-בירן זמרת יוצרת המוכרת מהימים בהם גילמה את דמות הגננת סלסלית בערוץ הופ!, נשואה כבר 20 שנה למוזיקאי צליל בירן המבוגר ממנה ב-18 שנה וממרומי 20 שנות נישואין, מספרת על המשבר העמוק שחוו ועל הדרכים לצלוח משברים ולהמשיך בחיי זוגיות טובים.
סלעית משחזרת את רגעי התובנה ומשתפת אותנו במשבר העמוק שעברו בזוגיות ואת התושיה והמעוף שגייסה כדי להתמודד, לשפר ולהצמיח:
המשבר
עברנו הרבה דברים יחד, טיפולי פוריות, מעבר מהעיר הגדולה לכרכור ועוד. נאלצנו להתמודד עם משבר, אך לא ויתרנו והצלחנו לשקם את הזוגיות. המשבר לא נרקם בהדרגה, אלא בהתעוררות פתאומית ועוצמתית: "ברגע אחד נפתחו לי העיניים והבנתי שיש חלקים ממש מעוותים בזוגיות שלנו. ההפתעה היתה מוחלטת, כי לכל עיוות היה לנו הסבר. היינו עם חשבונות בנק נפרדים, לדוגמא, כי הרגשנו "עאלק זוג נאור ומתקדם", ובגלל שהכסף המשפחתי בעצם היה אצלו בחשבון, הילדים שלנו היו שומעים את אמא מבקשת מאבא רשות להביא בעל מקצוע, ואבא… בד"כ מסרב. היום אנחנו כבר יודעים שלצליל יש "חרדת בעלי מקצוע", מסתבר שיש דבר כזה, שנוצרה אצלו בגלל מקרה טראגי משפחתי מהעבר שלו – אבא שלו, המוזיקאי שלמה בירן ז"ל, סיים את חייו במקרה של שוד אלים במקסיקו, על ידי השומר של הבית שלו. אז ברור שאחרי כזה דבר, החרדה של צליל מובנת. רק שלא הבנו את זה כל השנים.
אז זה סיפור אחד.
עוד דוגמא היא שכל השנים הרגשתי שאני זקוקה למגע וחיבוקים "מעבר לרגיל", שמתי לב שאני כל הזמן שמה עליו ידיים, מנסה למשוך את תשומת ליבו… הרגשתי שאני הבעיה. כשהלכנו לטיפול זוגי פתאום נפל לנו האסימון – הבן אדם פשוט מעולם לא יוזם בעצמו. אם אני לא יוזמת – אין שום מגע… למעט סקס. אפילו כתבתי לו על זה שיר פעם, על זה שלפעמים אני פשוט צריכה חיבוק, בלי כל ה"להתפשט"…
חשוב לי רגע לעצור ולהסביר – הזוגיות שלנו היתה גם נפלאה כל ה18 שנה האלה. הפנס על הדברים האלה צובע את זה מאוד חד ערכי… זה לא כזה. זה מה שגרם להכל להיות ככ מסובך, כי היה גם ככ הרבה טוב אז לא הצלחנו לשים לב לדברים שדורשים שינוי וטיפול שורש מהייסוד. לגבי המגע, למשל – אוקיי הוא לא יזם, אבל זה לא שחיינו בקור. אמנם אני יזמתי אבל לא התעצלתי – כל השנים יזמתי חיבוקים והוא נענה. התיסכול היה באמת ההאשמה העצמית על זה שאני בת זוג בעייתית, שכל הזמן רוצה, כשבפועל כל ההאשמה הזאת היתה לא נכונה ומיותרת.
אז אני רגע מקצרת כי יש כאן מסר חשוב בעיני לכל הנשים – במשך 18 שנה ריחמתי על בעלי בגלל הילדות העשוקה שלו, ובגלל זה גם לא קיבלתי הרבה מדברים בסיסיים שאישה אמורה לקבל ולהרגיש, וגם, וזאת נקודה חשובה – מנעתי ממנו להתפתח, לעבור תהליך בעצמו, כי כל הזמן אמרתי לו ולעצמי "זה בסדר, אני מסתדרת, זה מה שיש ועם זה ננצח"
וכשהתעוררת פתאום. החלטת שזה כבר לא בסדר?
בדיוק ככה. הדבר הראשון שעשיתי, לצערי, היה להפיל עליו את כל האשמה שהפלתי על עצמי כל השנים. אם קרסתי כלכלית הפלתי את זה על זה שאני "לא אחראית", ופתאום הלכתי ליועץ כלכלי וראיתי שמלא הוצאות של הילדים נופלות על כתפיי, בלי שבכלל ספרתי את זה לעצמי. אבל ברגע הראשון האשמתי – "איך לא ראית שאני מוציאה ככ הרבה כסף ואז זה מקריס לי את החשבון??" "איך התנהגת אליי כל השנים??" ו… באמת הכאבתי לו, מאוד מאוד. אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה זה. אבל זה הכי טוב שהיה לי באותו הרגע. היום אני כבר יודעת לא להאשים.
"זאת לא אשמתך, זו הילדה שבי" זה שיר שנכתב בדיוק על זה…
הפתרון
אז ככה, המצב נהיה כל כך גרוע, שכל משפט שיצא לנו מהפה – הכאיב. לא הצלחנו לנהל שיחה, כל אחד פירש כל מילה של השני כפוגענית, למרות שזו לא היתה הכוונה. בגלל שצליל סירב ללכת לטיפול זוגי, החלטתי ללכת לבד. הבנתי שברגע שאני אלמד לדבר בצורה שלא פוגעת לו בנקודות הרגישות – נוכל להתחיל את השינוי. וזה עזר. לאט לאט הצלחתי ליצור לנו "איים של שפיות", עד הרגע שבו המטפלת אמרה לי "זהו. חייבים כבר את שניכם פה".
היה איזה רגע של שפל עמוק, שהבהיל את שנינו, ואז צליל הסכים ללכת לטיפול, מתוך ייאוש.
המטפלת המדהימה שלנו, חייבת להזכיר כאן את שמה – הדס קאן, עשתה לנו "טיפול שורש" לזוגיות, בעדינות שלא הכרתי – גרמה לנו לראות את הדברים מנקודות מבט חדשות, הלכה אחורה לפצעי הילדות מתוך כבוד ובזהירות, ובעצם גם לימדה אותנו איך לדבר (מי ידע שאנחנו לא יודעים??) וגם בעצם עשתה לכל אחד מאיתנו טיפול על הילדות של עצמו…
ואחרי הטיפול בעבר, בניתם את הזוגיות מחדש?
ממש ככה. עברנו פרידה וחיבור מחדש, פשוט באותה הזוגיות – אפשר להגיד שעברנו ביחד לפרק ב' של עצמנו. ובאמת אחרי שניקינו את כל מה שהכאיב מתחת לפני השטח במשך כל כך הרבה שנים, צפו ועלו כל החוזקות של הזוגיות הזאת – ההומור שצליל הביא איתו, הקלילות, האהבות הגדולות המשותפות שלנו… נזכרנו בעצמנו. כבר שנים שאני חוקרת את עניין העוצמות הנשיות ואיך הן מצליחות או לא מצליחות להתבטא בזוגיות, אז בשיא המשבר התחלתי ממש לראיין כל אישה שפגשתי אפילו לפגישה עסקית שלא קשורה לנושא הזוגיות… ולמדתי המון! לגרושות, למשל, יש הרבה יתרונות, אז שאלתי את עצמי – מי אמר שאי אפשר ליישם את היתרונות האלה בחיי נישואין??
לא הבנתי, לחיות כמו גרושים כשאתם נשואים?
כמובן שלא לגמרי, אבל יש כמה חלקים כיפיים שאימצנו לעצמנו:
הסדרי ראייה למשל – כמישהו מאיתנו צריך קצת זמן לעצמו, השני לוקח את הילדים ליומיים לאיזו אטרקציה, או לדודים בגולן, ויאללה מתאווררים קצת.
בליינד-דייט – אחרי כל הקושי החלטנו להתחיל מחדש, ואירגנו לעצמנו "דייט ראשון".
לבשתי שמלה סקסית, הגענו לחוד והתחלנו לשאול אחד את השני שאלות כאילו אנחנו לא מכירים. (רקע אישי, מה חשוב לך בזוגיות? איך רואים את העתיד). היה כל כך כיף ומרענן, שהמשכנו את המשחק איזה שבועיים, כולל מפגש עם חברים קרובים שצליל ביקש מהם שיתייחסו אלי כאילו הם לא מכירים אותי.
פתאום קלטתי איך אני מתנהגת שונה, איך אני משקיעה בלבוש, בהתארגנות, וקלטתי עד כמה איבדתי את זה בנוחיות של זוגיות הארוכה… אז חידשתי מלתחה, התרעננתי מחשבתית, ויאללה – כל פעם אפשר להמציא את עצמנו מחדש.
המשבר בחיי הנישואין הוליד גם שינוי בקריירה, כעת סלעית פורצת בקריירת סולו ומשלימה את המעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים. באלבומה היא עוסקת בהעצמה נשית בכדי לעודד נשים לפרוץ בכל התחומים, לטייב מערכות יחסים, להילחם ולהצליח.
ספרי קצת על האלבום…
האלבום זו הגשמה עצומה. לאחר 18 שנים בהן הופעתי עם בן זוגי עם קאברים, שירים של אחרים, בשיא המשבר שלנו הבנתי שיש לי שליחות – שירים משלי שמדברים בדיוק על זה – על הזוגיות, והמשברים כפי שהם בחיים עצמם, בלי יפיוף של המצב, והתובנות שנותנות כלים ותקווה לכל מי שנמצאת שם, ואיזו שהיא רשות מאוד גדולה לעוצמה נשית. השיר הראשון שיצא, "ציפור מדבר", הפך להמנון מחאת הנשים וקיבל חיבוק מרגש מכל תחנות הרדיו כמעט, גם שיר הנושא של האלבום שלי "למצוא לי מקום", שיצא חודשיים לפני המלחמה עדיין משודר עד היום.
ואיך המלחמה השפיעה עלייך?
האמת היא שכשהחלה מלחמת חרבות ברזל, נולד אצלי עוד משהו. מאז שהתחלתי את הגדילה שלי, וההבנה של איך הנשיות שלי אמורה להיראות ולהתנהל בעולם הזה, הרגשתי צורך מאוד גדול להעביר את זה הלאה, אבל לא עשיתי עם זה כלום. המלחמה העלתה כאב כל כך גדול אצל כולן, שהרגשתי ממש חובה, ושליחות, להעביר את זה הלאה. כך נולדו ערבי הנשים שלי, במסגרתם אנחנו נזכרות מחדש בעוצמות שנולדנו איתן, ושקצת נשכחות מעיננו לפעמים, ומתחזקות ביחד. אני קוראת לזה "העמקה קלילה" כי איכשהו קורה שם הקסם של שילוב בין קלילות וכיף גדול (אנחנו גם שרות ביחד קצת… ונוצרת אווירה של קבוצה מגובשת וכייפית גם אם הנשים בכלל לא הכירו לפני) לבין כלים פרקטיים שהן יוצאות איתם ליומיום של אחרי.
בקרוב אני גם מוציאה "ריטריט חברות" ראשון של נשים ליוון, שבו נעשה בדיוק את אותו הדבר – הרבה פאן בשילוב העמקה קלילה, בלי בן הזוג, בלי הילדים, בלי הקריירה שצריך לתפעל.
רגע נהיה שם בשביל עצמנו בלבד.
לסיום, איך את מסכמת את המסע הזה שלך?
גידלתי רשות. קודם כל לפרוש כנפיים ולהיות במלואי, גם בזוגיות וגם בקריירה.
ואני מזכירה לכל העצמאיות כאן כמה זה יכול להיות מתעתע –
הייתי בטוחה שאני "על זה", כי שמתי את הקריירה שלי במקום גבוה בסדר העדיפויות.
אבל הקריירה שלכן היא לא אתן. היא לא הוולביינג שלכן. חשוב לעשות את ההפרדה.
אני מאחלת לכולנו לתת לעצמנו את הרשות להיות מהממות. כשצילמתי את הקליפ לסינגל החדש שלי, רוקדת היפ הופ בבגד גוף בלבד, עם רגליים חשופות, בגיל אוטוטו 39… חשבתי על כמה מגדלים אותנו שאסור לנו להיות מהממות… וכמה הייתי צריכה להתגבר על פחד עצום לעשות את זה. אז החזון שלי הוא שנשים ירשו לעצמן להיות במלואן – מהממות בכל תחום, בלי לפחד "מה יגידו" או "רק שלא יקנאו", וברגע שכולנו נרגיש חופשיות "להרים לעצמנו" ונדע לפרגן גם לאחרות, הכל יהיה כאן יותר פשוט ונעים.
