מעמד הביניים בישראל מתמוטט
הוא עבד, חסך, עשה תואר, שירת, שילם מסים, והאמין שלשם המשחק קוראים מאמץ = יציבות. אבל היום, מעמד הביניים בישראל כבר לא נאבק כדי להתקדם – הוא נאבק כדי להישאר מעל המים.
המשכורות שוחקות, המחירים מרקיעים, החלומות מתכווצים. דירה? לא בתל אביב, לא בחדרה, בקושי בפריפריה. קייטנה לילד? הלוואה מהבנק. נסיעה לחו"ל? אולי עם נקודות. שכר דירה? רבע מהשכר נטו במקרה הטוב, חצי במקרה הרע.
מה שפעם נחשב "חיים נורמליים" הפך למותרות. ובכל זאת – מעמד הביניים ממשיך לשתוק. למה? אולי כי הוא עדיין מתבייש להודות שהוא נשבר. אולי כי התרגלו להגיד לו שהוא "עוד בסדר". אולי כי הוא המעמד שלא צועק ברחובות, לא סוגר כבישים, רק בולע רוק וממשיך.
אבל בשקט – משהו נסדק.
הדור הקודם עוד האמין שעם עבודה קשה, הכול יסתדר. הדור הנוכחי יודע שבלי ירושה – אין לו סיכוי. יש לו תואר, אבל אין לו דירה. יש לו שני ילדים, אבל גם מינוס קבוע. יש לו משכורת נאה – ועדיין אין ביטחון כלכלי.
והמדינה? היא בונה על הגב שלו. מיסוי כבד, חוסר הטבות, אפס התייחסות במוקדי קבלת ההחלטות. למעמד הביניים אין לובי, אין נציגות, אין שלט – רק עייפות מצטברת.
והנה השאלה שכמעט אף אחד לא מעז לשאול:
אם מעמד הביניים קורס – מה זה אומר על השכבות החלשות?
אם אלה שעד לפני עשור הצליחו להתקיים, לבנות בית, לגדל ילדים ולצאת מדי פעם לנופש – כבר לא עומדים בזה, אז מה קורה לאלה שגם את זה אף פעם לא היה להם?
אם זה שקם בבוקר לעבודה במשרה מלאה לא מצליח לחיות – מה הסיכוי של זה שאין לו עבודה קבועה בכלל?
הקריסה של מעמד הביניים היא לא עניין מעמדי בלבד – היא תמרור אזהרה לחברה כולה. כי כשהחוליה האמצעית נקרעת – המערכת לא מתכווצת. היא נופלת.
ואז, לא רק העניים נפגעים – אלא כל מי שחשב שהוא מחוץ לסכנה.
כמו קיר תומך שלא נוגע בו איש שנים, אבל מחזיק את כל הקומה מעליו. וכשסוף סוף מתברר שהוא סדוק – כל המבנה מתחיל לזוז.
השאלה הגדולה היא:
האם עוד נותר זמן לתקן, או שכבר התרגלנו להתפרקות שקטה – צעד אחר צעד, עד שגם התקווה תצא מהחשבון?
ומה יישאר כשגם זה ייגמר?
