מילואים עד הקצה: השחיקה השקטה של המילואמניקים
יש מושגים שנטמעים כל כך עמוק בשפה הישראלית, עד ששוכחים לעצור ולבחון מה באמת עומד מאחוריהם. "מילואמניק" הוא לא רק מונח ביורוקרטי או תג על מדי צה"ל – הוא תפקיד, זהות, לעיתים גם סגנון חיים. ובישראל של השנה האחרונה, השאלה מתחדדת: עד מתי?
מאז השביעי באוקטובר, מערך המילואים הפך מעורף תומך לחזית פועלת. עשרות אלפי חיילים נקראו, לעיתים תוך שעות, לעזוב משפחות, עבודה, שגרה – ולהיכנס שוב אל הנעליים הצבאיות. בתחילה זה נעשה בתחושת שליחות. אחר כך כבר מדחף פנימי של אחריות. אבל ככל שהזמן נמשך, הולכת ונבנית תחושה אחרת – של שחיקה.
זו לא רק עייפות פיזית. מדובר בשחיקה רגשית, כלכלית, משפחתית, ולעיתים גם מוסרית. רבים מהמילואמניקים חזרו הביתה אחרי חודשים, ומצאו מציאות שהשתנתה: מקומות עבודה שאינם מחכים, ילדים שהתרחקו, בני זוג מותשים, ולעיתים גם שקט נפשי שהתערער. התחושה של שליחות מתנגשת בשאלות קשות על תמיכה, הכרה ושייכות.
בקרב הציבור, יש הערכה. יש גם אהבה. אבל האם יש גם מערכת? האם יש מדיניות שמתמודדת עם המשמעויות האמיתיות של השירות הארוך והמתמשך הזה? המענקים שניתנו או לא ניתנו, ההקלות שהובטחו או התמסמסו, האמירה החוזרת ש"כולם מחויבים" – כל אלה לא תמיד מספיקים מול השטח.
השחיקה של המילואמניקים היא לא רק עניין אישי – היא גם עניין חברתי. ככל שהעומס נופל על פחות אנשים, תחושת השוויון נעלמת. מי שעושה שוב ושוב את העבודה – מרגיש לעיתים שלא כולם איתו. זה לא תמיד כעס. לפעמים זו סתם עייפות. אבל גם היא, לאורך זמן, שוחקת את הלכידות.
ומעבר לכך – איך ייראה העתיד? האם בני הדור הבא ימשיכו להירתם באותה מידה? האם תחושת השליחות תישמר, או תתחלף בתחושת ניצול? האם אנחנו כחברה יודעים לעצור רגע ולשאול: מה המחיר של כל זה – לא רק במונחים ביטחוניים, אלא אנושיים?
הרי מילואמניקים לא מבקשים כבוד. הם מבקשים הבנה. הכרה. גב. וגם תשובה לשאלות הפשוטות:
מי נושא בנטל באמת?
האם העורף מוכן לתמוך לא רק במילים?
והאם אפשר בכלל להחזיק מסגרת כל כך קריטית – כשמי שנושאים אותה מתחילים להתעייף?
