כסף שלנו, מערכת אחת – הביטוח הלאומי במבחן האמון

הביטוח הלאומי. שלוש מילים שמצלצלות מוכר כמעט לכל ישראלי. זה המקום שאמור להיות שם כשקשה: בלידה, במחלה, באובדן עבודה, בפנסיה. אבל בעיני רבים – זהו מוסד שנמצא בעצמו במצב מורכב, בין אחריות כבדה לתדמית בעייתית, בין הציפייה לקבל – לחשש שלא יגיע.

במשך עשרות שנים נתפס הביטוח הלאומי כעוגן של אחריות מדינתית, מערכת של "אנחנו דואגים לכם" שפועלת מתחת לרדאר. אבל בשנים האחרונות נשמעות יותר ויותר טענות – על בירוקרטיה מתישה, על הליכים בלתי נגמרים, על תחושת ניכור מצד גוף שאמור להיות אנושי וחומל. תביעות נמשכות חודשים, מבקשי קצבאות חווים יחס יבש ולעיתים קרות רוח. בעיני רבים, זו לא רק בעיה של תפעול – אלא של חוסר אמון.

ומצד שני, חשוב לזכור: הביטוח הלאומי מטפל במיליוני אנשים בשנה. זהו גוף מורכב, עם אחריות אדירה ותקציבים עצומים. קל לבקר – קשה לנהל. כל שקל שיוצא צריך לעמוד בקריטריונים, בכללים, בנהלים. בלי בקרות, יהיה כאוס. יש מי שיגידו שזה המחיר של ניסיון לשמור על שוויון ואחריות ציבורית.

הקונפליקט האמיתי אינו בשאלה האם ביטוח לאומי נחוץ – אלא בשאלה כיצד עליו לפעול כדי להישאר רלוונטי, אנושי ואפקטיבי. מצד אחד – האזרחים רוצים נגישות, הקשבה, תמיכה רגשית. מצד שני – המדינה נדרשת לפעול בזהירות, מתוך תקציב מוגבל ועם מנגנונים שימנעו ניצול.

ועולה גם השאלה על שקיפות: האם הציבור יודע לאן הולך הכסף שמנוכה לו מדי חודש מתלוש השכר? האם ההרגשה היא של מערכת שמגנה עליו – או עוד מוסד שמקשה? ואולי הבעיה איננה דווקא בתפקוד, אלא באופן שבו המערכת נתפסת?

מקרים של אנשים שנופלים בין הכיסאות, של אזרחים שנאבקים שנים כדי לקבל קצבה, של משפחות שמתייאשות מהמערכת – כל אלה מחלחלים לשיח הציבורי ויוצרים תחושת ריחוק. ומולם, עומדים אלפי עובדים ועובדות שנאבקים לשרת ציבור עצום עם משאבים מוגבלים ונהלים נוקשים.

והשאלות שמסרבות להיעלם:

• האם ניתן להחזיר את תחושת האמון בין האזרח למערכת?

• האם הביטוח הלאומי הוא מוסד מגן – או גוף שדורש שינוי עמוק?

• האם הצורך בבקרה מתנגש עם הצורך באנושיות?

• ומה קורה כשמערכת שאמורה לתמוך – נתפסת כעוד מכשול?

הביטוח הלאומי הוא לא אויב. הוא גם לא פיקדון חסר תחתית. אבל הוא כן מראה. מראה לחברה ישראלית שנמצאת בשאלה מתמשכת: איך מחברים בין אחריות למגע אנושי?