יוקר המחייה – הביקור מעורר החרדה בסופרמרקט

העגלה כמעט ריקה, הידיים כמעט מלאות, והלב – קצת כבד. מי לא מכיר את הרגע הזה, מול הקופה, כשהסכום שמופיע על המסך מעלה גבה. ואז עוד אחת. זה לא שהיה פה שופינג מטורף, לא שנבחרו מוצרים מייבוא מיוחד או פינוקים לא שגרתיים. זו הייתה קנייה רגילה. קנייה לשבוע. אולי לשבועיים. קנייה של משפחה ישראלית ממוצעת, שמוצאת את עצמה נדהמת – שוב.

המחירים בסופר הפכו לשיחה יומיומית. לא רק בפאנלים כלכליים בטלוויזיה, אלא במעלית, בתור למכולת, בקבוצות הווטסאפ של ההורים. התחושה היא של מדרון – לא מהיר מדי, לא דרמטי פתאומית, אבל מתמשך, מחליק, שוחק. כל שבוע קצת יותר יקר, כל חודש קצת פחות אוויר. התחושה הקשה באמת היא לא מהמחיר של מוצר מסוים, אלא מהתחושה שאין מוצא.

משהו קורה כשהסופר מתייקר. זו לא רק הכלכלה – זו הנפש. זה הבית. כי כשהאוכל עצמו, הבסיסי, נהיה פחות נגיש, משהו במערכת מתערער. אין אדם שלא פתח את המקרר השבוע ושאל את עצמו אם יש בו באמת מה שצריך. אין אם חד הורית, זוג צעיר או פנסיונרית שלא מדדו את החשבון מול הצורך.

מה שמדהים הוא עד כמה זה חוצה מגזרים. יוקר המחיה בישראל כבר מזמן אינו עניין של פריפריה מול מרכז, או של מעמד כזה או אחר. גם בעלי הכנסה סבירה מספרים על רתיעה מלקנות, על חישובים חדשים, על ויתורים. נדמה שבמדינה שבה המחירים קופצים – הקו האדום נשאר במקום.

אבל אולי יש פה עניין עמוק יותר. כי השאלה איננה רק מה המחיר של קוטג', אלא מה המחיר של לחיות כאן בכבוד. האם יוקר המחיה הוא רק נתון מספרי, או גם קריאת השכמה חברתית? האם אנחנו נמצאים בנקודה שבה חוויית החיים בישראל משתנה – לא בגלל ביטחון, לא בגלל אידיאולוגיה – אלא פשוט בגלל סל המצרכים?

לצד התחושות האלה, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שמסתגלים. שמפחיתים, שמצמצמים, שמבשלים מה שיש. יצירתיות מתוך מחסור, עקשנות של הישרדות. לא תמיד מדובר בייאוש – לפעמים דווקא בתחושת אחריות. אבל האם זו באמת בחירה, או רק קבלה כפויה של מציאות?

ומה המקום של הקהילות המקומיות, של יוזמות פרטיות, של סולידריות חברתית בתקופה כזו? האם נולד כאן צורך חדש בשיתופיות, בשווקי חילופי מזון, בקבוצות רכישה, באנשים שעוזרים זה לזה לעבור את החודש – לא רק מתוך נדיבות, אלא כי זה הפך להיות הכרח?

אולי כדאי לשאול את עצמנו:

• מה קורה לאמון כשכל ביקור בסופר מרגיש כמו מבחן הישרדות קטן?

• האם אפשר לקיים כאן שגרה בלי תחושת שחיקה כלכלית?

• האם נולד צורך בתרבות צריכה חדשה – מודעת יותר, מחושבת יותר, יצירתית יותר?

• ובעיקר – האם אנחנו מוכנים לקבל שהחיים עצמם, הבסיסיים, הפכו לדיון חברתי ולא רק כלכלי?

אין תשובות חד משמעיות. רק תחושה שהמצב לא "רק זמני", אלא אולי סימן דרך. והדרך הזו – כמו הסל של הקניות – שואלת אותנו בכל פעם מחדש: כמה באמת אפשר לשאת, ומתי זה כבר הופך בלתי נסבל?