הרפואה עבורי היא שליחות – וישראל היא הבית

לרגל יום רופא המשפחה, שוחחנו עם ד"ר אלברטו טריקה, רופא משפחה מומחה במרפאת מאוחדת בחריש, שעלה לישראל עם משפחתו מארגנטינה ומצא כאן לא רק בית, אלא גם שליחות. בריאיון כן ומרגש, הוא מספר על הבחירה להתמחות ברפואת משפחה מתוך רצון להעניק טיפול שוויוני ומכיל לאוכלוסיות מוחלשות, על ההחלטה לעלות לארץ דווקא בשיא מגפת הקורונה – וגם על המאבק היומיומי לשמור על קשר אישי ואמפתי עם כל מטופל, בתוך מערכת בריאות עמוסה ומאתגרת. המסר שלו לכולנו? לשים את האנושיות במרכז 

ד"ר אלברטו טריקה, 56, נשוי+4, רופא משפחה מומחה במרפאת מאוחדת בחריש

מה הביא אותך לבחור במקצוע רפואת המשפחה?

הבחירה שלי להתמחות ברפואה כללית או רפואת משפחה כפי שהיא נקראת בארץ, נבעה מהמציאות החברתית-כלכלית שחוויתי במדינה בה נולדתי. מדובר במדינה עם פערים גדולים מאוד בין אוכלוסיות מבוססות לבין אוכלוסיות מוחלשות. כבר אז הבנתי שרפואת הקהילה והרופא המשפחתי הם הכלים שדרכם מערכת הבריאות יכולה לתרום ליצירת שינוי אמיתי – לשפר את הגישה למשאבים רפואיים, ובכך לאפשר בריאות טובה יותר לכלל האוכלוסייה.
כרופא, היה לי חשוב מאוד לפעול בגישה אישית ושלמה כדי לשפר את איכות החיים של אנשים שנמצאים לעיתים בשולי המערכת. הדגש על רפואה מונעת ועל שימוש חכם במשאבים נראה לי חיוני במיוחד. בסופו של דבר, מנקודת המבט שלי זו הדרך היעילה והמשמעותית ביותר להשפיע על שיפור איכות החיים של האוכלוסיות הנזקקות.

מה הביא אותך לעלות לישראל? 

נולדתי במשפחה יהודית מסורתית בה הושרשה בי אהבה עמוקה לעמנו ולערכינו. לאורך השנים, גם אשתי וילדיי וגם אני הרגשנו רצון עמוק לחיות בארץ אבותינו, בארץ בה נולד העם שלנו והתפתח. רצינו להיות חלק פעיל ממה שאנחנו רואים כ/נס של המדינה המתחדשת'.
המשבר העולמי שפרץ עם מגפת הקורונה בשנת 2020 היה עבורנו נקודת מפנה. באותם ימים הבנו עד כמה בישראל קיימת מדינה וחברה שמקדישות תשומת לב אמיתית לרווחת כל תושביה, והתחושה הזו רק חיזקה את הרצון שלנו להשתייך אל המקום הזה, שבמידה רבה גם חיכה לנו. 

בספטמבר 2022 עלינו לארץ. חשוב לי להבהיר שלא ברחנו מארגנטינה, חיינו שם חיים טובים, ושורשינו נטועים שם כבר מדור הסבים והסבתות שהיגרו לשם מהאימפריה העות'מאנית. אנחנו מלאי תודה לארץ ההיא, אבל החלטנו להגשים חלום ולחיות כאן, בארץ שלנו.

תאר יום אופייני שלך כרופא משפחה?

יום העבודה שלי מתחיל בהגעה למרפאה ובהכנה מנטלית, תזכורת פנימית למה המשמעות של להיות רופא, ומה מוטל עליי. 

בהמשך אני פוגש את המטופלים ומנסה להבין מה כואב להם, מה הביא אותם אליי, ולבנות עבורם את האסטרטגיה האבחנתית והטיפולית המדויקת ביותר. 

מאוד חשוב לי ליצור תקשורת שמבוססת על אמון, כזו שבה המטופל מרגיש חופשי לבטא את עצמו, יודע שהוא נמצא בסביבה בטוחה ומכילה. לא פחות חשוב מבחינתי שהמטופל יבין את מצבו ויהיה שותף פעיל בתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לבריאותו.

בנוסף לפגישות עצמם, אני מקדיש זמן לעבור על תוצאות בדיקות ולהתאים את המשך ההתנהלות הרפואית בהתאם לכל מקרה. לאורך כל היום אני משתדל לייצר את מירב האמפתיה האפשרית,  זה חלק בלתי נפרד מהעבודה בעיניי.

איך מצליחים לשמור על איזון בין ניהול מרפאה עמוסה לבין הקשר האישי עם כל מטופל?

העומס במערכת הבריאות הוא אתגר משמעותי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מדינה. השלב הראשון בהתמודדות הוא לשמור על איזון פנימי. להבין שהמפגש הרפואי אינו מאבק או עימות, אלא שותפות. אני מאמין שיש צורך בהסכמות ובתיאום בין חברי צוות המרפאה במיוחד לגבי מדיניות קבלת מטופלים ובקשות שמגיעות מחוץ לשעות התור. חשוב לעשות הבחנה בין מה שדורש מענה מיידי לבין מה שיכול להמתין.

בתוך המפגש עצמו, אני משתדל לתעדף את הנושאים ולתת מענה קודם כל למה שדחוף או עלול להוביל לסיבוכים. חשוב גם לזכור שלא כל בעיה נפתרת במפגש אחד – לעיתים נדרש תהליך מדורג, עם תוכנית טיפולית ארוכת טווח.

ולבסוף – בעיניי חיוני לבנות אסטרטגיות שיסייעו בשמירה על שביעות רצון הצוות הרפואי ובמניעת שחיקה. כשאנשי הצוות מרגישים טוב גם איכות הטיפול משתפרת.

מה המסר החשוב ביותר שהיית רוצה להעביר ביום הרופא הבינלאומי?

המסר שלי הוא שרופאים בוחרים במקצוע הזה מתוך תקווה אמיתית, רצון לעזור, להשפיע ולתמוך במטופלים. אבל אחרי הלימודים וההתמחות, מגיעה המציאות, לעיתים היא מורכבת מאוד ומלאה באתגרים שמרחיקים את הרופא מהחזון הראשוני שלו. לכן, אני מאמין שעל כולנו -מנהלים, אנשי מקצוע וגם המטופלים – מוטלת האחריות לפעול יחד כדי לבנות מערכת בריאות שהיא אנושית יותר. רק כך נוכל להעניק את הרפואה שכולנו באמת ראויים לה.