האם 2026 באמת מסמלת התחלה חדשה?
בכל שנה, כשה-1 בינואר מתקרב, עולות מחדש אותן השאלות: האם זה בכלל קשור אלינו? האם יש משמעות לכניסה לשנה אזרחית חדשה? הרי יש לנו לוח שנה עברי משלנו, עשיר בחגים, מועדים ורגעים עמוקים של תיקון והתבוננות.
בעיניי, הדילמה הזו אינה מקרית, משום שלדעתי אנחנו חיים ומתנהלים במספר צירי זמן במקביל.
ברובד הפרקטי, העולם כולו מסונכרן על פי הלוח הגרגוריאני (לוח השנה הלועזי). כך פועלות מדינות, כלכלות, מערכות חינוך, עבודה וטכנולוגיה – וכך גם חיי היום-יום שלנו מתנהלים. אנחנו חלק מהעולם הזה: מתכננים, פועלים ומתפקדים בתוך קצב גלובלי משותף. הסנכרון הזה הוא תנאי למציאות מודרנית מתפקדת, והוא אינו עומד בסתירה לזהות שלנו.
ברובד התרבותי, אנחנו שומרים על לוח השנה העברי כלוח של משמעות. זהו לוח ירחי-שמשי עתיק, שלא מסתפק בספירת הימים, אלא מציע מבט על הזמן כתהליך נפשי ורוחני. ראש השנה העברי איננו רק תחילתה של שנה, אלא הזמנה לחשבון נפש, להתבוננות ולבחירה מחודשת – הזדמנות לשאול מי אנחנו מבקשים להיות, ולא רק מה אנחנו מתכננים לעשות.
המציאות הזו אינה ייחודית לנו. גם עמים ותרבויות אחרים חיים עם יותר מלוח שנה אחד: למוסלמים יש לוח ירחי, לסינים לוח מסורתי בעל יסודות קוסמולוגיים, ולהודים, לאתיופים ולבודהיסטים לוחות ייחודיים משלהם. לכל תרבות יש סיפור זמן אחר –ובכל זאת, רובן משתמשות בלוח הגרגוריאני לצרכים אזרחיים. כך נוצרת בעולם המודרני הפרדה ברורה בין זמן של זהות ומשמעות, לבין זמן של מערכת ותפקוד.
לצד החיים בין שני לוחות השנה הללו מתקיים גם הלוח הרגשי. בעוד שהזמן בשני הלוחות נע בקצב קבוע ואחיד, הזמן הרגשי שלנו מתנהל אחרת: הוא מושפע מתהליכים פנימיים, מחוויות חיים, מהבשלה ומהיכולת לשחרר. לא תמיד אנחנו מרגישים "התחלה" כשאחד הלוחות מתחלף – וזה טבעי. התחלה רגשית לא מתרחשת לפי תאריך, אלא לפי מוכנות פנימית.
בעבודתי עם קלפי ה-FEELINKS אני פוגשת שוב ושוב את המתח הזה בין זמן חיצוני לזמן פנימי — ואת הכוח שבמתן לגיטימציה לרגש כציר זמן משל עצמו. וברוח העבודה הרגשית עם הקלפים, השאלה איננה מה התאריך אומר – אלא איך אנחנו מרגישים מולו. יש מי שמרגיש התרגשות, יש מי שמרגיש עייפות, ויש מי שלא מרגיש התחלה כלל.
ואולי כאן טמונה המהות: בסופו של דבר, זמן הוא לא רק תאריך ביומן, אלא מרחב רגשי שבו אנחנו פועלים, מגיבים, בוחרים ומתפתחים. וכשאנחנו מכירים בזמן הרגשי שלנו ומכבדים אותו – גם בעולם שמתקתק לפי שעון אחיד – אנחנו יכולים לשמור על קשר פנימי ועל חופש בחירה.
אז ייתכן שה-1 בינואר איננו ראש השנה שלנו, אבל הוא יכול לשמש נקודת עצירה מודעת. לא כהכרעה זהותית או מערכתית, אלא כהזדמנות לבחירה רגשית. אנחנו יכולים להמשיך לפעול בתוך הסנכרון העולמי, ובו-בזמן לבחור באופן מודע את האיכות הרגשית שבה ננוע בזמן הזה. היופי בכך – שהבחירה הזו איננה הצהרה גדולה, אלא יותר כוונה יומיומית ועדינה.
על כן, 2026 יכולה להיות פשוט עוד שנה אזרחית שמתחילה, והיא יכולה להיות שנה עם נשימה, עם כוונה, עם בחירה. ואולי השאלה האמיתית היא לא מה 2026 מביאה איתה – אלא מה אנחנו נבחר להביא אליה.
שלכם, פסיה בן נון.
