ד”ר ניר כהן – רופא הילדים שבלב הקהילה וזוכה פרס דניאלי

ד”ר ניר כהן, רופא ילדים ומומחה ברפואת משפחה במרפאת מאוחדת בחדרה, הוא מסוג הרופאים שלא שוכחים. בעבור אלפי משפחות, שמו הפך לשם נרדף לרגישות, מקצועיות, ומעל לכל – נוכחות שמרגיעה גם ברגעים הכי לא פשוטים. לאחרונה נבחר כאחד מזוכי פרס דניאלי – פרס יוקרתי המוענק לרופאים ואחיות על חמלה, מסירות ואנושיות יוצאת דופן. בשיחה אישית, מספר ד”ר כהן על הדרך, על הרפואה שבלב, ועל הקסם שנוצר כשהלב פוגש מקצוע

מה הוביל אותך לעסוק ברפואת ילדים?

"רפואה ורפואת ילדים זה לא משהו שהתעורר לי פתאום באמצע החיים – כבר בכיתה א’ כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אמרתי 'רופא ילדים'. זה תמיד היה שם. לי זה היה פשוט מובן מאליו. לשם כיוונתי, זו לא הייתה התלבטות".

האם היה רגע מסוים שבו הבנת שזהו הייעוד שלך?

אני לא חושב שחשבתי על זה כייעוד אלא משהו מאוד טבעי ומובנה בי. דרך אגב זה לא רק שלי. מתברר שברפואה יש אחוז עצום מהרופאים שכבר מגיל צעיר ידעו שהם יהיו רופאים. לא חושב שחשבתי על זה במונחים של ייעוד דווקא אלא יותר במונחים של 'זה מה שאני הכי רוצה לעשות', משהו מבפנים. בנוסף, צריך להבין אני לא מגיע מבית של רופאים אני מגיע מבית פשוט וערכי בדרום תל אביב הקטנה"..

"בתיכון לא הייתי התלמיד המצטיין של השכבה, שאומרים עליו – הוא יום אחד יהיה רופא, אבל בתוכי תמיד ידעתי שזה יקרה. הייתי ספורטאי-על בנבחרות הכדורסלן. בצבא הייתי קצין בצנחנים, נפצעתי ואף עברתי שיקום קשה, אני נכה צה"ל. אבל לא נתתי לשום דבר להניע אותי מהחזון שלי".

זכית בפרס דניאלי היוקרתי. כיצד קיבלת את הבשורה ומה הרגשת?

"זה היה מרגש מאוד. אני לא עושה את מה שאני עושה כדי לזכות בפרסים, אבל כשזה מגיע – זה בהחלט נוגע ללב. הבשורה הפתיעה אותי. לא הייתי מודע בכלל שהגישו אותי כמועמד לפרס. זה מחזק ומחייב גם יחד".

לדעתך, מה בגישתך גרם לך לבלוט מבין המועמדים?

"אני חושב שזה השילוב בין המקצועיות לקשר האישי עם החולים. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה חלק בלתי נפרד ממני. יש לי קשר מאוד חזק עם המטופלים, הרבה מעבר למטפל ומטופל, זה קשר אישי, אכפתי, מאוד זמין, חם ואנושי".

פרס דניאלי מדגיש חמלה ואנושיות – איך אתה מתרגם ערכים אלו לעבודה היומיומית שלך?

אני אומר לחולים שלי –  %95 יבריאו איתי או בלעדיי, אבל אני חושב שאיתי זה יותר ברוגע. החולים שלי מאוד רגועים, מאוד בפרופורציות. הם מגיעים ונרגעים מהר, אני חושב שזו התחושה הכי חשובה שאני נותן להם. כמובן שאני לא משקר ובמקרים שבהם אני חושב שמשהו לא בסדר כולם יודעים את זה כמובן, אבל בסופו של דבר אני חושב שהפרופורציות  הן החשובות ברפואת ילדים ומשפחה".

האם תוכל לשתף במקרה מיוחד או בסיפור מרגש מהשנים האחרונות שהותיר עליך חותם?

"אני לא יכול לשתף מקרה אחד ספציפי. תחשבי על ארבעים שנות רפואה, ועל 5000 מטופלים ויותר. כמעט כל יום יש משהו שמרגש, שמטלטל. אבל לא מרגיש שאני צריך להדגיש רק מקרה אחד. כל יום מביא איתו סיפור אחר".

מעבר לטיפול הרפואי, מה לדעתך החשיבות של הקשר עם ההורים והמשפחה?

המרפאה שלי מלווה אותי כבר למעלה מ-40 שנה. תינוקות קטנים שהחזקתי בידיים הפכו לילדים, לנערים – והיום הם כבר הורים בעצמם, שמביאים אליי את ילדיהם. ההורים שלהם, שליוו אותם בזמנו, הם כבר סבים וסבתות. המרפאה שלי היא כמו משפחה אחת גדולה, חוצת דורות – מגיל שמונה ימים ועד גיל 88. לפעמים אני מרגישה שזה לא רק מקום רפואי, אלא בית שמכיל בתוכו את כל מעגל החיים.

מהו המסר המרכזי שהיית רוצה להעביר לדור החדש של הרופאים והרופאות ילדים?

"המסר הוא לשלב: מקצועיות, קרבה, ואהבה. זה לא מספיק להיות חכם או לדעת לאבחן. צריך באמת לראות את האדם שמולך, להיות איתו. וכשאתה שם באמת – זה חוזר אליך. אני רואה את זה גם במטופלים הילדים שלי, שחלקם הלכו בדרכי, וגם אצל מתמחים צעירים שאומרים לי: 'אני רוצה להיות כמו ד”ר ניר'. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

לסיום – האם היית בוחר שוב באותה דרך?

"הדרך שלי ברפואה התחילה לפני 40 שנה. הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב לפני כמעט 50 שנה, זו לא הייתה התקופה של היום. הרבה מאוד רופאים שלמדו בישראל הגיעו מבתים כאלה של רפואה שהדרך הייתה טבעית להם, ואני באתי מדרום תל אביב. אני לא שוכח לרגע מאיפה הגעתי ואני חושב שזה מה שנותן לי את הפרופורציה הכי טובה בחיים – שאתה מגיע פשוט, אוהב, מחבק ונותן הרבה בטחון ואז השמים הם הגבול. יש בי הרבה גאווה לאן שהגעתי אני שמח בדרך שלי ומקווה שהיא תארך לפי התכנון שלי  עוד הרבה שנים".

“לגמרי הייתי בוחר שוב באותה הדרך. עשיתי שתי התמחויות: ברפואת ילדים ובקרדיולוגית ילדים ועבדתי בבתי חולים ובמרפאה במקביל. ברגע שהמרפאה גדלה והייתי צריך לבחור, בחרתי ללא היסוס ברפואת משפחה וילדים בקהילה. שם מצאתי את המקום שהכי נכון לי. אף פעם לא עשיתי רפואה פרטית. אני מאמין ברפואה ציבורית טובה. כשיש זמן לחולה, כשיש אכפתיות אמיתית – לא צריך שום דבר מעבר".