בריחת מוחות מישראל
המוח בורח, הלב נשאר: על תופעת בריחת המוחות מישראל
מדי שנה, אלפי ישראלים עוזבים את הארץ. חלקם חוזרים לאחר כמה שנים, חלקם לא. לא מדובר בהכרח בהגירה אידיאולוגית, פוליטית או כלכלית קלאסית – אלא בתופעה מורכבת יותר, עדינה יותר, שמכונה כבר שנים בשם טעון בפני עצמו: בריחת מוחות.
מה זה בעצם "מוחות"? אלה אותם מהנדסים, חוקרים, מדענים, יזמים, אנשי אקדמיה ורפואה – שהשקיעו שנים של לימודים והכשרה בישראל, לעיתים אף במימון ציבורי, ואז – ממש כשיכלו לתרום חזרה לחברה – בחרו להמשיך את דרכם בחו"ל.
יש שיראו בכך בגידה שקטה: עזיבה של אנשים מוכשרים דווקא כשהמדינה זקוקה להם יותר מתמיד. אחרים יטענו שזה לא הם שבגדו – אלא המדינה היא זו שלא הצליחה לשמר אותם. תנאי עבודה, תקציבים, בירוקרטיה, הזדמנויות מקצועיות, וגם אקלים חברתי ופוליטי – כולם משחקים תפקיד בהחלטה לעזוב.
אקדמאים מדווחים על תחרות בלתי אפשרית מול מוסדות מחוץ לישראל – לא רק מבחינת שכר, אלא גם מבחינת כבוד מקצועי, יציבות, ומשאבים למחקר. רופאים צעירים מתמודדים עם תורנויות קשות ומשכורות נמוכות, בעוד בחו"ל מחכים להם חוזים מתגמלים ותנאים אנושיים. אנשי הייטק מחוזרים על ידי ענקיות טכנולוגיה שמעבר לים, עם אופק שטרם נראה כאן.
הצד השני של המטבע טוען: ישראל מציעה לא רק מקום עבודה – אלא זהות, שייכות, תחושת משמעות. יש ערך בלהישאר דווקא כאן, דווקא עכשיו. יש מי שיראו באותם נשארים את הגיבורים השקטים, אלה שבוחרים להישאר מתוך תחושת שליחות.
אבל השיח הזה לא באמת בינארי. מי שעוזבים לאו דווקא מנתקים קשר. רבים מהם ממשיכים לשתף פעולה עם גופים בישראל, מלמדים מרחוק, משתתפים במחקרים, תורמים לקהילה מרחוק. במקרים מסוימים – הם אפילו חוזרים אחרי תקופה מסוימת, עם ניסיון בינלאומי שמחזק את המשק המקומי.
ועדיין, אי אפשר להתעלם מהתחושה של דימום איטי. כל מוח שנודד הוא לא רק הפסד מקצועי – אלא גם סימן שאלה חברתי: מה זה אומר על האקלים כאן? על תחושת העתיד? על המסר שאנחנו מעבירים לדור הבא של החוקרים, היוצרים והבונים?
האם אפשר בכלל לעצור את המגמה?
האם נדרש שינוי מערכתי עמוק או שיפור נקודתי בתנאים?
האם מדינה קטנה כמו ישראל יכולה להרשות לעצמה לאבד את מיטב האנשים – בשקט?
ומי יישאר כאן לבנות, כשהמוחות עוזבים והלב של רבים – מתלבט?
