אתגר גיוס חרדים לצה"ל
אי שם בשולי השיח הציבורי הישראלי, הדיון על גיוס חרדים מתנהל כמו סערה בתוך מבצר.
זו שאלה שהפכה למוקד כאב וחיכוך במדינה המגוונת והמורכבת שלנו, אשר בה חיים זה לצד זה
אנשים עם השקפות עולם שונות, לעיתים אף מנוגדות.
כאשר מתבוננים מסביב, אפשר להרגיש את האנרגיה המותחת, את ההתרגשות והפחד,
את התקווה והדאגה, שממלאים את החלל הציבורי סביב הנושא הזה.
יש הממהרים להצביע על מה שנתפס בעיניהם כהחמצה מהותית של חובת השתתפות בשירות החובה,
ייחודית לישראל – במדינה שבה כל אזרח מחויב להעניק חלק מחייו לשירות למען הקהילה והמדינה.
המאבק הזה נשען לא רק על עקרונות של שוויון, אלא גם על הרצון לראות את החברה החרדית
משתלבת יותר בחיים הציבוריים, למרות החשש שהתהליך יפגע באורח החיים הייחודי שלהם.
מנגד, יש מי שטוענים כי הכפייה של שירות צבאי על הקהילה החרדית מהווה פגיעה חמורה בזכויות הפרט,
ובפרט בזכותם לחיות על פי אמונתם והשקפת עולמם — שנוגדות לעיתים את הערכים ההשלטוניים של צה"ל.
המאבק הזה בולע בתוכו תכני עומק רבים ומסובכים. לכל צד יש את הנרטיב שלו:
עבור החרדים, השירות הצבאי הוא לעיתים נתפס כתהליך שמאיים על הזהות ועל האמונה.
בניגוד לכוח המגן של צה"ל, הם רואים את לימוד התורה והשקעתם בתרבות היהודית כמצווה עליונה.
את זהותם החרדית הם רואים לא רק כחיים במסגרת קהילתית, אלא גם כאידיאולוגיה המחייבת איזון בין חובות פרטיות ותפקודים חברתיים.
אך המצב שמסביב לא תמיד משקף את התמונה המורכבת. עבור רבים במדינת ישראל, הסוגיה מתפרסת
לאור מאבקים היסטוריים למען שוויון כוחות בכל התחומים – החל משוק העבודה, עבור ביחסי תרבות וכלה בצבא.
תופעת האי-גיוס החרדי הובילה לטעויות ושיפוטים לא נכונים לגבי השם על לשון השיח הציבורי.
פעמים רבות מדובר באנשים ובנשים, שהמבנה החברתי והתנאים הסוציאליים מקנים להם שירותים אחרים,
וברקע כל זה יש כאב לא-לכיד ותחושות קיפוח מצד חלקים מהאוכלוסייה החילונית.
כשהשיח פוליטי, התגובות תכופות חדות וברוטליות.
במדינה שבה עקרונות של חירות ובחירה אישית מתנגשים לעיתים עם חובות אזרחיות,
קשה להגיע להסכמות שיתקבלו על כל הצדדים.
התהומות החברתיות מופיעות כאשר משווים את ניסיונות ההשתלבות של בני הנוער החרדים
עם בני גילים אחרים והחסמים שבדרך לפרטים אלו,
אשר נתקלים באתגרים אדירים בשל תכנים שהשתרשו באורח חייהם ובהשקפת עולמם.
והרי, אין מדובר בקטגוריות ברורות ומסודרות.
ישנם רבים מהחברה החרדית שמעוניינים לשרת בצבא,
אך עשויים להרגיש חוסר פרופורציה בין רצונם האישי ובין הציפיות המוטלות עליהם מהקהילה.
אמנם תהליכים של הבשלה והתפתחות מתרחשים גם בקרב הקהילה החרדית,
אך רבים עדיין מרגישים שהדרך לשירות צבאי פתוחה עבורם
רק אם יעזבו את דרכם הישנה ויתמודדו עם מחיר חברתי כבד.
כיצד ניתן לגשר בין העמדה החרדית לבין עקרונות השוויון והחובה של השירות?
האם יש פתרונות יצירתיים שיכולים לעזור לייצר דיאלוג שמחבר במקום לקטוע?
מה יקרה אם יפנו לסוגיות אלו בעדינות, ובבת אחת יפגינו הכרה בכאב של כל צד?
העתיד שלנו כציבור במדינה המערבית תלוי ביכולת שלנו להקשיב, להבין ולגשר על הפערים.
כפתרון לא פשוט זה, הקולות שבים ונשמעים.
ולא מן הנמנע שהדברות זו היא החשובה ביותר – כי מהו עתיד ישראלי, אם לא אחת שבו
אנו נמענים לשמוע ולהבין את כאבם של האחרים, אם כך בעולם ההולך ומתמתח סביבנו.
ואיזה תחושה משאירים לנו המחשבות האלה את האנשים שאנו פוגשים כל יום,
אם לא לקוות שיום אחד נכיר באמת בפיקחות של המגוון?
מה אם היו לומדים יחד, לדבר בגובה העיניים ולפתור את הגזירות שהנחיתו עלינו כל כך רבים?
האם נוכל להאמין שהעתיד שלנו משותף, גם כשאנחנו כל כך שונים זה מזה?
