עזה לאן?

חודשים ארוכים של לחימה, של זעזועים, של כאב – שאלה אחת ממשיכה לרחף מעל סדר היום הביטחוני, המדיני והציבורי בישראל: עזה – לאן?
רצועת עזה, חבל אדמה קטן עם מטען עצום של היסטוריה, סבל, תקוות שנכזבו ואיומים מתמשכים, ממשיכה להיות מוקד של סבבים, פצעים פתוחים ואי ודאות. אחרי אוקטובר האחרון, כבר ברור לכולם שהשאלה איננה רק צבאית – אלא מהותית: מה עתידו של המקום הזה, מה עתידה של החברה שחיה בו, ומה חלקה של ישראל במה שיבוא?
מצד אחד, יש רצון עמוק להגיע להכרעה – לא עוד סבבים, לא עוד "שקט יחסי", לא עוד רגיעה זמנית שמתפוגגת מול הטילים הבאים. הציבור בישראל עייף ממעגלי הדם. יש תחושה שהפעם – משהו צריך להשתנות מהיסוד. אבל דווקא כאן, מתחילה המורכבות.
כי מה כן אפשרי? שליטה ישירה על עזה? שלטון מקומי אחר? פתרון בינלאומי? כל אחת מהאפשרויות טומנת בחובה מחירים עצומים – מוסריים, ביטחוניים, מדיניים. כל החלטה תסחוף עמה ויכוחים פנימיים חריפים, וגם תעמיד את ישראל מול מבחנים בזירה הבינלאומית.
ומעבר לכך – מה עם האנשים? בעזה חיים יותר משני מיליון בני אדם. רובם צעירים, חלקם גדלו לתוך עוני, קיצוניות וחוסר תקווה. איך ייראה עתידם? האם יש להם תפקיד ביצירת שינוי – או שהם כלואים במציאות שאין להם שליטה עליה?
גם בתוך ישראל נשמעות עמדות מגוונות: יש הרואים בהמשך הלחימה את הדרך היחידה לביטחון. אחרים מדברים על הצורך בהסדרה, בשיקום אזרחי, במעורבות מדינות ערב או גופים בינלאומיים. ויש גם מי שטוענים – שכל עוד אין פרטנר אמיתי, אין פתרון אמיתי.
מה שבטוח – עזה לא תיעלם. היא תמשיך להיות על המפה, על המסך, ובתודעה הלאומית. ולכן, השאלה איננה רק "מה עושים עכשיו", אלא גם – מה רוצים לראות בעוד שנה? בעוד חמש? האם נוכל לדמיין מציאות שבה עזה אינה רק אויב אלא גם אתגר אזרחי, הומניטרי, גיאוגרפי – אולי אפילו שותפה לא ידועה של מחר?
והשאלות הקשות נותרות פתוחות:
-
האם ניתן להפריד בין חמאס לבין תושבי עזה – במעשים ולא רק בדיבורים?
-
האם יש דרך לשקם – בלי לוותר על ביטחון?
-
האם הפתרון חייב להגיע מבחוץ – או שאולי רק שינוי פנימי בצד השני יביא תקווה?
-
והאם ישראל עצמה מוכנה לחשוב מחדש, באמת, על האפשרויות בעזה – גם אם אף אחת מהן לא נוחה?
עזה היא לא רק בעיה ביטחונית. היא מבחן למצפון, לאומץ, ולחזון.
והיא תשאר שם – עד שנדע לא רק לשאול "מה עושים איתה", אלא גם – מה אנחנו רוצים שיקרה איתה.