ימי הזיכרון השנה – האם האחדות תישמר?

בכל שנה, כשהמדינה עוטפת את עצמה בדגלים ומצפירה את נשמתה, מגיעים ימי הזיכרון.
עבור רבים, אלו הימים הכי ישראליים שיש. הימים שבהם נושמים לאט יותר, מדברים בשקט, מביטים בעיניים של מי שנשארו ומנסים להבין את גודל המחיר.

אבל השנה – משהו מרחף מעל. זו לא רק האבל הפרטי והקולקטיבי.
זו לא רק רשימת השמות שמתארכת. זה גם הפחד מהשבר שגלוי לעין, מהחברה שממשיכה להתכווץ לתוך עצמה, ומהשאלה הלא פשוטה: האם גם הפעם נעמוד יחד?

מאז ה־7 באוקטובר, מדינת ישראל שותתת. משפחות שכולות נוספות כמעט מדי יום, שיח ציבורי רווי כאב,
והביטויים של מחאה וכעס לא פסחו גם על ימי הזיכרון.
הטקסים הקרובים צפויים להתקיים תחת מתח – בין הרצון הטבעי לשמור על כבוד הנופלים, לבין רגשות קשים שמבעבעים אצל חלקים נרחבים מהחברה.

יהיו מי שיאמרו – אין זמן מתאים מזה לעצור, להתאחד, לשים בצד את המחלוקות. שדווקא עכשיו, מול הטרגדיה והכאב,
אפשר וצריך לזכור מי אנחנו. אחרים יאמרו – איך אפשר להתייחד כשיש תחושה שהמדינה זנחה את חובתה? כשהאמון נשחק? כשהמילים "כאב אישי" ו"כאב ציבורי" כבר לא פוגשות זו את זו באותו המקום?

השיח סביב הטקסים הפך עצמו לחלק מהמאבק. שאלות כמו:
האם יגיעו נציגי ממשלה? איך יקבלו אותם? האם יישמר השקט? האם תינתן במה לכל המשפחות – גם לאלו שמביעות דעה?
השאלות האלה אינן טכניות. הן נוגעות בלב האמון.
האם המדינה, החברה, הציבור – יודעים עדיין להתאחד לרגע אחד, מבלי להסכים על הכול?

הרי ימי הזיכרון הם לא רק טקס – הם מבחן. מבחן לזיכרון, אבל גם לחוסן החברתי. האם אנחנו מסוגלים להניח בצד את הכעס – לשעה אחת, ליום אחד – בלי למחוק את מה שמציק לנו?
או שמא הניסיון לשדר אחדות יהפוך לאילוץ שיגרום לחלק מהאנשים להרגיש שהם אינם שייכים עוד למעגל הזה?

ובין כל זה, יש גם משפחות. אלה שכואבות כל השנה, לא רק באפריל. עבורן, ימי הזיכרון אינם חלק מדיון ציבורי – אלא שיא של מסע אישי. אולי דווקא להן כולנו חייבים רגע של שקט, של הקשבה, של נוכחות.

ואולי כדאי לשאול:

• האם האחדות היא ערך שנבנה ביום – או תוצאה של אמון עמוק יותר?

• האם אפשר לזכור ביחד – גם אם אנחנו מרגישים לבד?

• והאם ימי הזיכרון הקרובים יהיו רגע של תיקון – או רק מראה נוספת לשבר?

התשובות אינן פשוטות. אבל השאלה אם נעמוד יחד – או נעמוד זה מול זה – היא לא פחות חשובה מהשמות שנזכור.