איך משפיעה אינתיפאדת הסכינים על ילדים?
אירועי הזמן האחרון עם פרוץ גל פיגועי הדקירה נספגים גם אצל ילדינו איתם עולה מפלס החרדות והפחדים, איך ניתן לסייע להם בהתמודדות? הפרופ' דניאלה קרמר, ממכללת אורנים משרטטת עבורנו נקודות שחשוב לשים לב אליהן, ובעיקר איך למנוע מהילדים להכנס לחרדות מיותרות.
ילדים קטנים רגישים עוד הרבה יותר לשידורי אלימות. הם פגיעים במיוחד להשפעת המדיה בשל הבנה מצומצמת של המציאות וחוסר ניסיון בעולם המבוגרים. חשיפה מתמדת לחדשות מדאיגות ומפחידות גורמת אצל חלק ניכר מהם לעליה בחרדות, לניתוק רגשי, לאגרסיביות ולגילויי כעס ואלימות. שהרי מצד אחד הם אינם רוצים להיות בעולם כל כך רע ומפחיד, ומצד שני אין להם לאן לברוח.
ילדים מתקשים להבין את המציאות (לעיתים קרובות, גם אנחנו). למשל, כשהם שומעים חזרה מתמדת של אותן חדשות מפי כתבים שונים, הם מפרשים פעמים רבות את הידיעות כידיעות שונות, ולכן אסון אחד שמדווח מספר פעמים נקלט אצלם כשרשרת בלתי פוסקת של אסונות.
חשיפה לזוועות יוצרת בילדים תחושה שהם ובני משפחתם נמצאים בסכנה מתמדת, וחלק לא קטן מהם מפתח תסמינים פוסט-טראומטיים של קשיי שינה, קשיי ריכוז, דמיונות חוזרים על אירועים מפחידים, התפרצויות זעם ובכי וכדומה.
צריך לזכור שילדים לא פיתחו עדיין "פילטרים" וכל מידע מתקבל אצלם בשחור ולבן. לכן, גם דיווחים מפחידים מארצות רחוקות נתפשים כמהווים איום וסכנה מידיים לילד ולמשפחתו. על אחת כמה וכמה כשהדיווחים עוסקים במקומות קרובים ומוכרים לילד, הוא חווה אותם כאסון ממשי ובלתי נמנע.
למרות כל האמור לעיל, חשוב לזכור שמרבית הילדים גדלים ללא פגע ולומדים להתמודד עם מציאויות מורכבות. זאת, בזכות משפחות שמקנות להם תחושה שיש להם מקום בטוח, אהוב ויציב בבית הפרטי שלהם עם הורים שראויים לאמון וידאגו להם בעת צרה.
מכאן, שהמקום והתפקיד של ההורים (ואנשי החינוך) חשוב יותר ויותר ככוח מווסת ומייצב בעולם שחושף ילדים בכל גיל, בצורה גוברת והולכת, לזוועות. כמובן, יש ערך חשוב לחדשות, כולנו מעוניינים להיות מעודכנים, ולא ניתן להסתיר אותן מן הילדים או למנוע מהם לשמוע על המתרחש. ילדים היום מקבלים מידע על פיגועים והרוגים בזמן אמת, מבלי שאפשר לצנזר זאת. מה שלא ישמעו בבית, ישמעו אצל השכנים והחברים.
מה ניתן לעשות כדי לסייע להם להתמודד?
אל תהיו מכורים לחדשות ברדיו ובטלוויזיה, אין צורך לחשוף אותם לחדשות משך כל שעות היום. מתפקידם של ילדים הוא לשחק וללמוד, לא לצפות בחדשות.
אם אתם צופים בחדשות עם הילד, תפרשו את אשר הם רואים ותבהירו להם שאותן חדשות מסופרות שוב ושוב, ואין מדובר בעוד ועוד אסונות.
בקרו את תגובותיכם לחדשות: לא להתעלם ולהכחיש אבל גם לא להיבהל ולהבהיל. חרדה מדבקת! לכן אפשר לדבר על עצב ודאגה, אבל לא לנבא את אחרית הימים, אלא להדגיש שיש דרכי התמודדות.
מצאו זמן ומקום מתאימים כדי לדבר עם ילדיכם על הקורה בארץ ובעולם. זכרו שחדשות אינן רק קטסטרופות וטרגדיות.
שאלו אותם, איך הם מרגישים לגבי מה שראו / שמעו.
אל תנדבו מידע שאין להם בו צורך, אבל תעודדו אותם לשאול ולבקש הבהרות. אם ילדיכם שמעו דיווחים מפחידים, כל התעלמות תגביר אצלם הרגשה של חוסר אונים, וגם תערער את הביטחון שאתם יציבים ויודעים להתמודד. הם זקוקים לעזרה בהבנת הסיבות לבלבול ולאי שקט שתוקפים אותם, ורק דיבור מבין, סבלני, אוהב ותומך יוכל לייצב שוב את תחושת הביטחון שהתערערה.
שימו דברים בפרופורציה הנכונה (לא כולם, לא כל הזמן, לא בכל מקום). כמו בכל מצב אחר – תקשורת פתוחה וגלויה, הולמת את גיל הילד, את בשלותו ואת ניסיונותיו הקודמים תסייע לו לא לאבד את תחושת הביטחון גם מול מציאות כואבת.
היו אתם ישרים ואמינים כדי שילדיכם ידעו שאי אפשר להאמין לכולם, אבל יש מי שראוי לאמונם והוא קרוב ומשמעותי. זו ההזדמנות ללמד אותם על פי הגיל והיכולת, מהי חשיבה ביקורתית מאוזנת, שמסייעת להפריד בין המוץ לתבן ולגבש סדרי עדיפויות.
ותמיד חשוב כמבוגרים האחראים, להיות ערים לסימנים אפשריים של חרדה ול-"טראומה משנית" (היא טראומה שהאדם עצמו לא חווה אבל ראה/שמע שזה קרה לאחרים): עצב ובכי מתמשכים, חוסר ריכוז, כאבי ראש, בחילות, כאבי שרירים, בעיות שינה, חלומות מטרידים, רגרסיות כגון הרטבה, התבודדות, סירוב ללכת ל ביה"ס, התפרצויות כעס, דיכאון, אובדן תיאבון, פחדי פרידה, נטייה להידבק ולהיצמד להורה מעבר לרגיל, הסתגרות ושתיקה כרונית.
ומאחר וגם להורים מותר להיבהל ולחוש חוסר אונים במצבי לחץ ומשבר, אל תתביישו לפנות ולבקש סיוע מקצועי אם אינכם יודעים איך לפעול ולהגיב או אם ילדיכם מראים תסמינים מעוררי דאגה. אף אחד מאתנו לא יודע איך לנהוג בכל רגע ובכל מצב, אך תמיד עדיף לשאול ולהסתייע מאשר להתעלם ולאפשר למצב להידרדר.
הכותבת: פרופ' דניאלה קרמר, ממכללת אורנים
