אוקטובר בלוח השנה היהודי: בין מלחמת יום הכיפורים לטבח אוקטובר – שיעור על קיום, זהירות, וערנות מתמדת

אוקטובר, חודש שהיה אמור לסמל תחילתה של שגרה אחרי החגים, הפך במהלך השנים לתזכורת כואבת למאבק הקיום המתמשך של העם היהודי במזרח התיכון. שתי נקודות זמן משמעותיות חרוטות בזיכרון הלאומי: מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והטבח הנורא באוקטובר 2024. שתיהן מזכירות לנו עד כמה החיים כאן אינם ניתנים להנחה על זרי דפנה, וכי כל רגע של שאננות עלול לגבות מחיר כבד.

מלחמת יום הכיפורים 1973: זחיחות מסוכנת ומכה כואבת

מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה מוחלטת ביום הקדוש ביותר לעם היהודי – יום כיפור. אויבי ישראל, מצרים וסוריה, הצליחו לנצל את השאננות שהשתררה אחרי מלחמת ששת הימים, בה הושגו ניצחונות גדולים. אך ב-1973, ישראל נלכדה לא מוכנה, והאויב תקף בשתי חזיתות בו-זמנית. מאות חיילים נפלו בימים הראשונים של הקרבות, כשהמדינה התמודדה עם משבר קיומי של ממש. רק לאחר מאבק עיקש וגבורה חסרת פשרות הצליחה ישראל להשיב את השליטה ולהדוף את האויב. מלחמת יום הכיפורים הייתה התזכורת החזקה ביותר לכך שהחיים כאן, בישראל, הם מרוץ מתמיד בין אתגרים ובין איומים, ומי שחושב שאפשר לנוח – עלול להיכשל בכאב.

טבח אוקטובר 2024: הטרור מגיע הביתה

באוקטובר 2024, שוב הופתענו – אבל הפעם מכיוון אחר. מתקפת הטרור הרצחנית שהתרחשה בדרום ישראל הייתה מבעיתה לא רק בשל האכזריות שלה, אלא בגלל היכולת של האויב לחדור אל תוך יישובים אזרחיים ולבצע את מה שהפך לשעות ארוכות של טבח. התמונה של משפחות שנרצחו בבתיהם, חיילים שנלחמו עד הכדור האחרון, ואחינו ואחיותינו שנחטפו לעזה – כל אלה הדהדו את התחושה שאין מקום לביטחון מוחלט, אפילו לא בלב הערים והיישובים שלנו.

בניגוד למלחמות העבר, המלחמה הזו לא הייתה במקומות מרוחקים או מעבר לגבול, אלא בלב הקהילות. האויב פרץ דרך גדרות, חדר לבתים ולחיים של כל אחד ואחת מאיתנו, וזעזע את יסודות תחושת הביטחון שהייתה לכולנו. זה היה תזכורת כואבת לכך שאין מקום לשאננות – לא בדרום, לא בצפון, ולא בערים הגדולות.

המלחמה גם בתוך הבית: פיגוע בחדרה והשיעור על ערנות

ואם חשבנו שהאיום יישאר בגבולות הרחוקים, הפיגוע בשבוע שעבר בחדרה שב וצילק את התודעה. מחבל ארור הסתובב ברחובות העיר, והמזל הגדול היה תושבים ערניים וחדים הגיבו במהירות ונחישות ומנעו פיגוע גדול יותר. זהו לא סיפור חריג. במציאות הישראלית, העירנות היא מצרך יומיומי הכרחי. האנשים שמחליטים להרים טלפון למשטרה או לדווח על משהו חריג – הם אלו שמצילים חיים.

זה לא נעים לחשוב כך, אבל במזרח התיכון, הפרנויה היא לא תמיד סימן לחולשה. היא לעיתים קרובות הכלי שמציל אותנו. במדינות אחרות בעולם, ייתכן והגזמת זהירות הייתה נראית מיותרת, אבל כאן בישראל – המקום שבו השגרה והאיום מתנגשים לעיתים קרובות – הזהירות היא לא רק מבורכת, אלא הכרחית. זה שיעור שההיסטוריה לימדה אותנו שוב ושוב, והפיגוע בחדרה השבוע הוא תזכורת נוספת לכך.
זכרו: אל תתביישו להיות ערניים. העירנות הזו מצילה חיים, וכך גם הדיווח הקטן ביותר יכול לעצור פיגוע גדול.

לקחים לעתיד: לאן נלך מכאן?

ההיסטוריה של אוקטובר במזרח התיכון מזכירה לנו דבר אחד ברור: אסור לנו לנוח על זרי הדפנה. מלחמות הקיום לא נגמרות – הן פשוט משנות צורה.
ב-1973, זה היה קרב גבולות ושטחים. ב-2024, זו מלחמה בלב הערים, בתוך הבית. השאלה הגדולה היא איך אנחנו ממשיכים מכאן. איך נוכל לשלב בין שמירה על עירנות, לבין חיים תקינים ותחושת ביטחון אישית?

כאן, אתם, הקוראים, נכנסים לתמונה. מה לדעתכם צריכה המדינה לעשות כדי לשמור על ביטחוננו בעתיד? מה אנחנו יכולים ללמוד מהעבר, ואיך נשמר את הערנות הנחוצה בלי לאבד את התקווה? זה הזמן לשתף בדעות, בתובנות, ולחשוב יחד איך נוכל להבטיח את עתידנו, גם בימים קשים כאלה.

שנה טובה באמת לכל גולשינו! שתהא זו שנה של שקט, ביטחון ושלווה, ושנראה במהרה את השקט חוזר לחיינו.

צחי צימט

עורך